אני והיא נפגשות בקליניקה בטבע.
רוח קלילה נושבת.
עכשיו אביב, הכל פורח סביב. קל לה יותר באביב.
בשבוע שעבר זה היה קצת אחרת. הפרחים היו שונים.

מדהים איך דברים משתנים.

אנחנו עולות בשביל ומגיעות לפינה עם המחצלת וקנקן התה.
המפגש כבר התחיל. מפגש עם מצב רוחה. מפגש עם הרוח שבחוץ. מפגש ביני לבינה.
הטבע משרה את עצמו עלינו. ציוץ ציפורים, צליל העלים, עונות השנה.
הם יכולים לעורר רוגע והתרחבות וגם אי נוחות ואתגר.

אז מה שלומך?
איך זה מרגיש בגוף?
זה מזכיר לך משהו שקורה בחייך?
מה את צריכה? להישען על הסלע? לגעת באדמה? ליצור? לשוחח? לטפס על העץ?
אני כאן איתך....
זה מזכיר לך משהו מהילדות... מענין... בואי ניתן לזה מקום...

היא מרגישה נחת בכל פעם שהיא באה. לא מבינה איך היא לא שוהה יותר זמן בחוץ.

העצים כמו נותנים תחושה שאנחנו לא לבד. יש מי ששומע ללא שיפוט ובלי להאיץ.
היא מרגישה שיש לה שפע של אוויר בראות. היא יכולה לראות תמונה רחבה יותר של הדברים...
הכל מאוד אורגני. בקצב שלה. זה מאפשר לה לגעת גם במה שלא קל לה לגעת.

באבן הכבדה או בענף השבור בליבה.
ולבסוף לנשום פנימה את כל חלקיה. בחמלה. בקבלה.